חידושי חתם סופר על שבועות כ׳

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור שבועות כ׳
1 מְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל.
2 מַתְנִיתִין – בְּשֶׁאֵין מְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל; בָּרַיְיתָא – בִּמְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל, וְקָאָמַר ״לָא אָכֵילְנָא״ וְ״לָא אָכֵילְנָא״, דְּכִי קָא מִשְׁתְּבַע הָכִי קָאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״.
3 רַב אָשֵׁי אָמַר: תְּנִי ״שְׁבוּעָה שֶׁאִי אוֹכַל לָךְ״. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: לִישָּׁנֵיהּ דאיתקילא אִיתְּקִילא לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
4 תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִבְטָא״ – שְׁבוּעָה. ״אִיסָּר״ – שְׁבוּעָה. אִיסּוּר אִיסָּר: אִם אַתָּה אוֹמֵר ״אִיסָּר״ – שְׁבוּעָה, חַיָּיב; וְאִם לָאו, פָּטוּר. ״אִם אַתָּה אוֹמֵר אִיסָּר שְׁבוּעָה״?! וְהָא אָמְרַתְּ: אִיסָּר – שְׁבוּעָה הוּא!
5 אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר, ״מִבְטָא״ – שְׁבוּעָה. ״אִיסָּר״ – מִיתְּפֵיס בִּשְׁבוּעָה. אִיסּוּר אִיסָּר – אִם אַתָּה אוֹמֵר: מִיתְּפֵיס בִּשְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי, חַיָּיב; וְאִם לָאו, פָּטוּר.
6 מִמַּאי דְּמִבְטָא שְׁבוּעָה – דִּכְתִיב: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״; אִיסָּר נָמֵי – דִּכְתִיב: ״כׇּל נֵדֶר וְכׇל שְׁבֻעַת אִסָּר״;
7 אֶלָּא מִמַּאי דְּאִיסָּר מִיתְּפֵס בִּשְׁבוּעָה הוּא? דִּכְתִיב: ״אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה״.
8 מְבַטֵּא נָמֵי – הָכְתִיב: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה״!
9 אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מִבְטָא שְׁבוּעָה מֵהָכָא: ״וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ״ – וְאִילּוּ שְׁבוּעָה לָא קָאָמַר; בְּמַאי אָסְרָה עַצְמָהּ? בְּמִבְטָא.
10 רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, מִיתְּפֵיס בִּשְׁבוּעָה לָאו כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי; וְהָכִי קָאָמַר: ״מִבְטָא״ – שְׁבוּעָה. ״אִיסָּר״ – נָמֵי שְׁבוּעָה. אִסָּרֵיהּ דְּאִיסָּר – הִטִּילוֹ הַכָּתוּב בֵּין נֶדֶר לִשְׁבוּעָה; הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֶדֶר – נֶדֶר, בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה – שְׁבוּעָה.
11 הֵיכָן הִטִּילוֹ? ״וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה וְגוֹ׳״
12 וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ; דְּאִיתְּמַר: מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה – אַבָּיֵי אָמַר: כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי, וְרָבָא אָמַר: לָאו כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי.
13 מֵיתִיבִי: אֵיזֶה אִיסָּר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה? הָאוֹמֵר: ״הֲרֵי עָלַי שֶׁלֹּא אוֹכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן״ כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו, כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ פְּלוֹנִי, כְּיוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם, כַּיּוֹם שֶׁרָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחוּרְבָּנָהּ – אָסוּר. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁנָּדוּר וּבָא מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם.
14 בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי, מִדְּמַתְפִּיס בְּנֶדֶר – נֶדֶר, מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה – שְׁבוּעָה.
15 אֶלָּא לְרָבָא קַשְׁיָא!
16 אָמַר לָךְ רָבָא, תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: אֵיזֶהוּ אִיסַּר נֶדֶר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה? הָאוֹמֵר: ״הֲרֵי עָלַי שֶׁלֹּא אוֹכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן״ כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו, כַּיּוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ פְּלוֹנִי. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁנָּדוּר וּבָא מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם.
17 מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה׳״ – עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר.
18 כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו. פְּשִׁיטָא! כְּיוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּכִי לָא נָדַר נָמֵי אָסוּר – כִּי נָדַר נָמֵי לָא הָוְיָא עֲלֵיהּ אִיסּוּר, וְהַאי לָאו מִיתְּפֵיס בְּנֶדֶר הוּא; קָא מַשְׁמַע לַן.
19 וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר לַהּ לְהָא דְּרָבָא; דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״מִבְטָא לֹא אוֹכַל לָךְ״, ״אִיסָּר לֹא אוֹכַל לָךְ״ – שְׁבוּעָה.
20 כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אוֹכַל״ וְ״לֹא אוֹכַל״ – שֶׁקֶר, וְאַזְהַרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״לָא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר״. ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – שָׁוְא, וְאַזְהַרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא״.
21 קוּנָּמוֹת – עוֹבֵר בְּ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״.
22 מֵיתִיבִי: שָׁוְא וְשֶׁקֶר אֶחָד הֵן. מַאי, לָאו מִדְּשָׁוְא לְשֶׁעָבַר – אַף שֶׁקֶר נָמֵי לְשֶׁעָבַר? אַלְמָא ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ שֶׁקֶר הוּא!
23 מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתָא, וְהָא כִּדְאִיתָא. וּמַאי ״דָּבָר אֶחָד הֵן״? דִּבְדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, כִּדְתַנְיָא: ״זָכוֹר״ וְ״שָׁמוֹר״ בְּדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ – מַה שֶּׁאֵין יָכוֹל הַפֶּה לְדַבֵּר, וּמָה שֶׁאֵין הָאוֹזֶן יָכוֹל לִשְׁמוֹעַ.
24 בִּשְׁלָמָא הָתָם בְּדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, כִּדְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה – דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּקִידּוּשׁ הַיּוֹם דְּבַר תּוֹרָה, דְּאָמַר קְרָא ״זָכוֹר״ וְ״שָׁמוֹר״ – כׇּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁמִירָה יֶשְׁנוֹ בִּזְכִירָה, וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְאִיתַנְהוּ בִּשְׁמִירָה אִיתַנְהוּ נָמֵי בִּזְכִירָה. אֶלָּא הָכָא לְמַאי הִלְכְתָא מִיבְּעֵי לֵיהּ?
25 אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁלּוֹקֶה עַל שָׁוְא, כָּךְ לוֹקֶה נָמֵי עַל שֶׁקֶר.
26 כְּלַפֵּי לְיָיא? אֶלָּא אֵימָא: כְּשֵׁם שֶׁלּוֹקֶה עַל שֶׁקֶר, כָּךְ לוֹקֶה נָמֵי עַל שָׁוְא.
27 פְּשִׁיטָא – הַאי לָאו וְהַאי לָאו! מַהוּ דְּתֵימָא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: ״לֹא יִנָּקֶה״ כְּלָל;
פירוש חידושי חתם סופר על שבועות כ׳
1 תוס' ד"ה לישנא דאיתקל ליה כו' וא"ת נשייליה כו'. הרא"ש בפירושו לנדרים כ' דהא גופו קמ"ל דלא מהימן לומר לישנא איתקל ליה. והב"ח ס"ס רל"ז הקשה עליו דאיהו גופא פסק לקמן דנאמן לומר בלבי היה לשבע על חטין ויצא שעורין מפי. ולפע"ד דהוקשה להרא"ש ז"ל קו' המהרש"א דלשמעינן מתני' דשבועות שבועה שאי אוכל והיישוב בזה לפי אוקימתא דאביי התם בנדרים דב' המשניות איירי במסרבין ומשנה דשבועות איירי דאמר אכילנא אכילנא ואחר כך נשבע ודנדרים איירי דאמר לא אכילנא ע"ש ויש לומר דרב אשי לא נאיד משינויי דאביי אלא מהא דאמר שאוכל פי' שלא אוכל דעל זה קשה לו בשלא אוכל נמי יש לפרש שאוכל ואין לדבר סוף כמבואר שם אבל מודה הוא דב' המשניות איירי במסרבין ומתני' דשבועות באומר אכילנא ותו נשבע ואם כן אין כאן שום חידוש באי אוכל דשייליניה ליה ואיהו מהימן לעולם משא"כ משנה דנדרים דאיירי באומר לא אכילנא ותו נשבע שאי אוכל ואשמועינן שתו לא מהימן לומר לישנא איתקל כיון דידים מוכיחות שהרי גם בתחלה אמר לא אכילנא ונהי דרב אשי פליג אאביי דמפרש שאוכל שלא אוכל מפני שאמר תחלה לא אכילנא וע"ז פליג רב אשי מ"מ כשאומר לא אכילנא אינו נאמר תו לומר לישנא איתקל ודו"ק:
2 בא"ד ובנדרים מפרש אמאי רב אשי לא אמר כאביי עכ"ל פי' כיון דרב אשי נמי מוקי ליה באומר שכחתי אם כן מ"ט לא מוקי ליה כאביי ובמסרבין לכן כ' דבנדרים משני ליה הש"ס שפיר דאע"ג דרב אשי נמי מוקי ליה באוקימתא מ"מ לא נראה לו אוקימתת אביי משום דבשלא אוכל נמי יש לפרש כרצון איש ואיש ואין לדבר סוף ע"ש:
3 והנה הרמב"ם פסק כאביי דלא כרב אשי שהוא בתרא ועי' בר"ן. וטעמא נלע"ד דס"ל לפי אוקימתא דהתם דמוקי אביי ב' מתני' במסרבין דמשמע דלעולם בעי הוכחה לפרש דבריו כמ"ש הר"ן והיינו משום דמתני' דהתם אתי' כר"מ כמ"ש תוס' בשמעתין דס"ל בכל התורה לא שמעינן הן מכלל לאו ואפ"ה בשבועות משום חומרא דידיה מחמיר טפי לדייק בלישניה א"כ ה"נ הדין נותן שלא לעמוד על דבריו כ"א בהוכחה גמורה. וע"ז מקשה רב אשי התם אם כן אין לדבר סוף ונאיד מהך אוקימתא אבל לרבנן דר"מ לא מצינו להו דמחמרי בשבועות טפי ועוד אכתוב לקמן אי"ה דר"מ הוא דמחמיר בשבועות שלא מצינו במדבר ומביא קרבן כי מה שמצינו כן בקונמות משני הש"ס לקמן אין מעילה בקונמות וזהו ר"מ לשיטתו משא"כ אנן קיי"ל יש מעילה. וליכא חומרא בשבועות כלל אם כן נהי דבעי הוכחה לפרש שאוכל כוונתו שלא יאכל אבל אם כוונתו שאוכל אין צריך הוכחה ותו לא קשה קושית רב אשי וגם הוא היה מודה לאביי ואע"ג דהכא לא גרסינן דמתני' דשבועות איירי במסרבין ואפ"ה נאיד רב אשי ומשני שינויי אחרינא ס"ל להרמב"ם סוגיא דהתם עיקר ולכן פסק כאביי לפי אוקימתא דהכא דס"ל בכה"ג גם רב אשי מודה. ויש להאריך בזה לפי הגי' ברייתא במסרבין דלא מקשה ממתני' דנדרים ולא איירי הכא אליבא דר"מ ויש לישב בזה שינוי לשון הב' סוגי' ודו"ק:
4 גמ' מבטא נמי הא כתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה. אין ספק שלפי זאת ההו"א היה מיתפס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וחייב בקרבן שהרי מבטא הוי מיתפס כדכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ועיקר קרבן שבועה בהאי קרא כתי' אלא במסקנא מבטא הוה שבועה גמורה ולא מיתפס לכן מספקא אי כמוציא שבועה או לאו. וזה מכוון בלשון מבטא שבועה גמורה ואיסור מיתפס בשבועה לכן יש להסתפק באיסורו של איסור דאלו הוה גם רק מיתפס בשבועה לא היה כאן מקום ספק וק"ל:
5 ד"ה קונמות עובר משום בל יחל כו' לפע"ד נ"ל דסוגי' דהתם אתי' דוקא אליבא דאביי דס"ל לעיל איסור מיתפס בשבועה לעולם ואפ"ה כתי' לא יחל דברו א"כ קאי נמי אשבועה ורב גידל אמר שמואל דאיהו מרא דשמעתא התם במסכת נדרים מצי סבר כאביי ורבא דשקיל וטרי התם היינו אליבא דרב גידל ואביי התם משא"כ אליבא דנפשיה דס"ל לעיל איסר שהוציאו בלשון נדר דינו כנודר וה"נ כתי' בקרא או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו אם כן מיירי קרא באיסור שהוציאו בלשון נדר מדקאמר אנפשיה כמ"ש הר"ן לעיל דלאביי מיתפס בשבועה בלשון נדר מהני מדכתיב לאסור איסר על נפשה בשבועה ואע"ג דקרי ליה שבועה היינו משום דאיסר מקרי שבועה בעצמותו ולעולם דינו כנדר כיון שהוציא בלשון על נפשו ואם כן לא יחל לא קאי כ"א אנדר ואיסר שהוציאו בלשון נדר ולא אשבועה והא דילפינן מיניה לנשבע לבטל המצוה ס"ל לרבא דלא צריך קרא דמלהרע או להטיב נפקא כדמקשה הש"ס התם ומאי דמשני חדא לקרבן וחדא למלקות בלא"ה י"ל דהיינו לר' ישמעאל דאינו מחייב קרבן לשעבר ומלקות מחייב בעי תרי קראי משא"כ לר"ע דקיי"ל כוותיה ליתא להא מילתא דמה לי קרבן מה לי מלקות. והשתא מיושב קו' תוספות דרב דימי כרבא ס"ל. ובזה מיושב סדר הש"ס הא דרב דימי אר"י ורבין אר"י הכא משום דתליא בפלוגתת אביי ורבא דלעיל בסמוך דר"י אולי סבר כאביי ולכן מוקי לא יחל בשבועה דלהבא ודו"ק:
6 גמ' ומאי דבר אחד הן דבדיבור אחד נאמרו כדתני' זכור ושמור כו' הא דתליא שוא ושקר בזכור ושמור. יש לומר לפי הידוע דעשרת הדברות נאמרו ה' על לוח זה וה' על לוח זה גם את זה לעומת זה כמבואר במדרשי רז"ל ובפיוט דשבועות ובירושלמי דשקלים ובא זכור ושמור נגד לא תענה מפני שכל המשמר שבת מעיד בבורא שמים וארץ וכל המחלל שבת מעיד עדות שקר בעצמו והנה שמור פי' המפורשים מלשון ואביו שמר הדבר שיהיה מוסיף מחול על הקודש ומשמר וממתין עת בואו ואז יתבונן טרם כניסת היום טעם הציוי הלז כי כלה ה' מלאכתו בששה ימים ונח בשביעי ולכן באותה העת שהוא קודם הלילה אנו מתפללין ואומרין ויכלו וקבלת שבת וכדומה וכל מי שאינו עושה כן מכחיש בבריאת העולם הרי הוא מעיד עדות שוא דלשעבר ולכן בדברות אחרונות ששם נאמר שמור נאמר נמי עד שוא שפירושו לעבר. והנה בתיבת זכור פי' המפורשים כדבר שכבר חלף ועבר ואנו זוכרים אותו והיינו שנעשה זכרון לשבת שעבר במוצאי שבת להוסיף מחול על הקודש ובסעודות לויי' המלכה שממנו ישפע שפע לששת ימי המעשה הבאים לקראתינו באשר שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית והכל בזכות השבת וכאשר הארכתי בחידושי למסכת שבת בכמה מקומות וביותר בסיום המסכת ע"ש ומי שאינו מאמין בזה מעיד עדות שקר דלהבא שאין תועלת במעשה שבת לשבוע הבאה ולכן בדברות ראשונות שנאמר זכור כתיב שם עד שקר שהוא להבא ולכן כשם שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו כן שוא ושקר:
7 והא"ש דלבתר דמסיק דזכור ושמור איצטרך שיהיה נשים חייבות בקידוש היום וע"כ מדמפרשינן זכור זכריהו על היין בכניסתו ליתא לדברי המפורשים הנ"ל דזכור איציאת שבת דא"כ למאי הילכתא נאמרו בדיבור אחד אי לא לילף כל שישנו כו' וכיון דקאי אכניסת שבת הדרא קושיא לדוכתיה למאי הילכתא אמרו שוא ושקר בדיבור אחד דע"כ לא תלי בשבת לפי הנ"ל דהרי זכור נמי אכניסת שבת קאי ויש להאריך בזה עוד ואין כאן מקומו:
8 תוס' ד"ה כל שישנו כו' כדילפינן בפרק הישן מהאזרח כו' מקשין העולם למה ליה האזרח פשיטא דנשים פטורות מסוכה דאי חייבות מגז"ש ט"ו ט"ו ממצה אם כן למה לי רבויי' דנשים אסורות בחמץ בלא"ה נמי לחומרא מקשינן דהשתא ליכא למימר סד"א נילף ט"ו ט"ו מסוכה הרי גם בסוכה חייבי' אלא ע"כ דבסוכה פטורי' אם כן האזרח למה לי. ולפע"ד דלק"מ דהא דפשיטא להתוס' דלעולם מקשי' לחומרא לא פשוט כל כך משום דעי"ז נסתר הקישא דכל התורה לתפלין למיפטרינהו ממ"ע שהז"ג אלא שגבי לקולא נסתר הקישא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ולכן כ' תוס' דאית לן למילף לחומרא ואם כן במצה אי לא הוה כתיב האזרח ריבויי דנשים אסורות בחמץ הוה ילפינן לקולא דפטורות ממצה וסוכה ומותרת בחמץ כדי לקיים ב' הקישי' דמצה לתפלין ודסוכה לתפלין ולא נסתר רק היקש א' דאשה לאיש גבי חמץ לכן איצטרך ריבויי' לאוסרן בחמץ וממילא חייבות במצה מכל שישנו ובסוכה מט"ו ט"ו אי לאו האזרח ודו"ק:
9 בא"ד אבל קשה דלמ"ד ציצית מ"ע שהז"ג כו' ביבמות כ' תוס' דלא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך הוה רק סמוכים ולא אלים למדחי הקישא דכל התורה לתפלין ע"ש וה"ה קו' השניה של התוס' דלשתרי בכלאים נמי מתיישב בכך דלא מצי למדחי הקישא דאשה לאיש: